פסק-דין בתיק ע"פ 2587-09-11

השופטת ר. אבידע:

1. ערעורו של המערער מופנה כנגד הרשעתו בבית משפט השלום בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש - בן זוג, עבירה לפי סעיף 382 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. נטען על ידי המערער כי בנסיבותיו ונסיבות אירוע העבירה נשוא כתב האישום ראוי היה כי בית המשפט ימנע מהרשעתו. עוד נטען על ידי המערער כי עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו של שישה חודשים  מוגזם בחומרתו משאף כולל כל עבירת אלימות וכן עבירת איומים. 

2. כנגד המערער הוגש כתב אישום ביום 16.6.09 בו ייחסה לו המשיבה, כאמור, את העבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממש. ביום 6.12.10, בעקבות הסדר אליו הגיעו הצדדים, תוקן כתב האישום באופן שחלק מהעובדות נמחקו ואזי הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 3.4.09 בסמוך לשעה 19:30, בהיותו בגילופין תקף המערער את אשתו, המתלוננת בכך שהכה אותה במכות. המתלוננת הצליחה להימלט וקראה לשכן אשר הזעיק את המשטרה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת חבלות של ממש שהן סימני חבלה באספקט הקדמי והאחורי בראש ושטף דם בינוני באזור הפרונטאלי. לאחר שהודה המערער בעובדות שיוחסו לו בעובדות כתב האישום המתוקן, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. לאחר ההרשעה בית המשפט הורה על הזמנת תסקיר אודות המערער.

יצוין כי בפתח הדיון ביום 6.12.10 נרשם מפי המאשימה כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו המערער יודה בכתב אישום מתוקן ובהסכמה יישלח לתסקיר לעניין העונש, כאשר הסנגוריה ביקשה כי התסקיר יתייחס אף לעניין ההרשעה; המשיבה הודיעה באותו מעמד כי תעמוד על הרשעה ואולם תביע את עמדתה לאחר קבלת התסקיר כאשר אין היא רואה עצמה כפופה להמלצות התסקיר.

3. שירות המבחן הגיש תסקיר מיום 4.7.11 שבסיומו המליץ כי בית המשפט יימנע מהרשעת המערער ויסתפק בהטלת עונש של 100 שעות עבודה לתועלת הציבור והתחייבות כספית. שירות המבחן נימק את המלצתו בכך שהמערער הוא אדם אשר עלה ארצה עם אשתו ובתם המשותפת בשנת 2006 לאחר שבארץ מוצאו סיים לימודים בתחום הנדסת מכונות והיה בעל עסק אשר פשט את הרגל. בארץ חיי הנישואין בין המערער לאשתו עלו על שרטון בשל חוסר אמון והתמכרות האישה לאלכוהול באופן קיצוני. בני הזוג התגרשו ביום 10.6.10. ממידע שהתקבל בשירות המבחן משירותי הרווחה עלה כי המערער "שיתף פעולה עם גורמי הרווחה באופן מלא וראוי להערכה. הוא שולב במרכז למשפחות חד הוריות והערכה לגביו הינה כי הינו אחראי, יוזם ושותף מלא בפעילות התנדבותית". עוד נאמר כי האירוע נשוא כתב האישום ארע ביום בו שתה אלכוהול לטענתו באופן מבוקר ובשעה שאחז בחוזקה בידי אשתו תוך שניסה להניאה מלצעוק באופן חריג ולאחר שניסה לברר עימה היכן הייתה בלילות הקודמים. לדברי המערער האירוע היה חריג ובניגוד לתפיסת עולמו. למערער אין קשר עם המתלוננת, היום גרושתו. לא היה בידו מספר טלפון שלה למסור לשירות המבחן וכל שהיה ידוע לו אודותיה היה שהיא עובדת כחדרנית. שירות המבחן והעובדות הסוציאליות במחלקת הרווחה ניסו אף הם מצידם ליצור קשר עם המתלוננת ללא הצלחה. למערער ולמתלוננת בת בגיל 14 המתגוררת עימו והנתונה למשמרתו בהתאם להחלטת בית משפט לענייני משפחה באילת מיום 2.5.10. בסיום התסקיר נאמר "בשיחותינו עם ולדימיר ולאור הערכות החיוביות כלפיו מצד גורמי הרווחה אנו מתרשמים כי מדובר בגבר אינטליגנטי, חרוץ ואחראי המנהל אורח חיים נורמטיבי לרוב. התרשמנו כי לו יכולות טובות להסתגל למסגרות מחייבות וכי זוכה להערכת הסביבה כלפיו. לא התרשמנו כי מדובר בגבר בעל מאפיינים אלימים באישיותו ובהתנהגותו". שירות המבחן אף ציין בהמלצתו כי מדובר בעבירה ראשונה ויחידה וכי העובדה כי נמצא מתאים להיות משמורן לבת והתרשמות גורמי הטיפול בחיוב ממנו אף היא מצדיקה הימנעות מהרשעה.

4. ביום 13.7.11 טענו הצדדים בבית משפט השלום לעונש. ב"כ המאשימה ביקשה כי ההרשעה תיוותר. לדבריה אלימות בין בני זוג הפכה מזמן למכת מדינה ולכן יש למצות את הדין עם המערער "כדי לשרש תופעה זו ממחוזותינו". לפיכך, עתרה ב"כ המשיבה להטלת עונש בדמות מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס ופיצוי למתלוננת. מנגד עתר ב"כ המערער לביטול ההרשעה, תוך שציין כי המערער הינו אדם נורמטיבי. האירוע היה חריג וכי יש לשקול את הנסיבות האישיות של המערער אשר במקרה זה מצדיקות ביטול הרשעה. המערער מצידו אמר לבית המשפט כי הוא מצטער על מעשיו. הוא ער לכך שהוא אשם וביקש את רחמי בית המשפט בבואו לשקול את עתידו ועתיד בתו.

בית המשפט הותיר את ההרשעה על כנה, תוך שציין "עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש של בן זוג בנסיבות שבפני, מחייבת הרשעה בדין לטעמי. רק במקרים חריגים ומיוחדים במינם יש מקום לסטות מהלכה זו, שכן המחוקק מצא מקום להחמיר כאשר מדובר במעשי אלימות שנגרמים בתוך המשפחה. לא תמיד נשים מוצאות עוז ברוחן כדי להתלונן בגין אלימות שמופעלת כלפיהן בתוך ביתן. האלימות כלפי נשים רווחת לצערנו, וחלקם של מקרים מגיעים כדי אלימות קשה. על בית המשפט מוטלת חובה להעביר מסר לכלל הציבור, כי תקיפת בת הזוג אינה יכולה להתקבל, ויש מקום להעדיף את שיקולי הגמול וההרתעה על פני שיקולי השיקום והצרכים של נאשם ספציפי. אכן, הענישה הינה לעולם אינדיבידואלית ועל בית המשפט לבחון כל מקרה ונסיבותיו". בית המשפט ציין כי לא מצא בתסקיר "נימוקים מיוחדים המצדיקים סטייה מהלכת בית המשפט...". עוד ציין בית המשפט "הגנה על נשים בפרט ועל גופו של אדם בכלל, הינה אינטרס ציבורי בעל משמעות רבה. העובדה כי הנאשם מסיבותיו שלו תקף את אשתו, פגע בה, וגרם לה חבלה של ממש בראשה ושטף דם, מחייבת הרשעתו בדין". בית המשפט הוסיף וציין, כי העובדה כי המערער הינו נורמטיבי על פי רוב והינו משמורן על בתו אינה מלמדת שראוי הוא כי בית המשפט יימנע מהרשעתו ולסיום נאמר על ידי בית משפט "...לא הונחה בפני כל תשתית לכך כי הרשעתו של נאשם בעבירה אותה ביצע תביא לפיטוריו או תמנע ממנו אפשרות תעסוקה עתידית". לאחר דברים אלה השית בית המשפט על המערער שישה חודשים מאסר על תנאי, קנס בסכום של 1,000 ש"ח, פיצוי למתלוננת בסכום של 700 ש"ח וכן הורה לו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות.

5. ב"כ המערער טען כי טעה בית המשפט כאשר לא נתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער והמתלוננת, כפי שעולים מהתסקיר. כן טען כי בית המשפט, טעה כאשר העדיף שיקולים כללים על פני שיקולים אישיים, התעלם מהיות האירוע אירוע חריג בחייו של המערער, היות המערער משמורן של בתו, והפגיעה שיש להרשעה הן בדימויו העצמי של המערער והן באפשרויות תעסוקה עתידיות. עוד טען ב"כ המערער כי הימנעות מהרשעה אינה בבחינת "חריג שבחריגים", שכן עולה מנתונים שהובאו מהשנתון הסטטיסטי לישראל כי לגבי קרוב ל- 20% מגברים נעדרי עבר פלילי בתי משפט נמנעים מהרשעתם כאשר המדובר בעבירות ראשונות. ב"כ המערער אף המציא פסיקה אשר ממנה עולה כי בתי משפט, במקרים מתאימים, בעבירות אלימות כלפי בנות זוג, העדיפו את הפן השיקומי ונמנעו מהרשעה.

6. כידוע, על הענישה להיות אינדיבידואלית, וכדברי כב' השופט רובינשטיין ברע"פ 3173/09 מוחמד פראגין נ' מ"י "אין צורך להכביר מילים על כך שאדם נדון בחטאו שלו, וכדברי הנביא יחזקאל (ל"ג, כ'), איש כדרכיו אשפוט אתכם...".

התסקיר שהוגש בעניינו של המערער הינו תסקיר חיובי, והתלבטתי אם לא ראוי, לנוכח הדברים האמורים אודות המערער בתסקיר לאמץ את המלצת שירות המבחן בדבר ביטול ההרשעה. אם בסופו של דבר הצעתי לחבריי היא להותיר ההרשעה על כנה, הרי זה אך משום שהמתלוננת לא אותרה ולא שמענו את דבריה. אכן, כאמור לעיל, בני הזוג התגרשו, ולכן לכאורה אין חשש לפגיעות נוספות מצד המערער במתלוננת. ואולם, כדי להצדיק את הקביעה, המופיעה בתסקיר, כי האירוע נשוא כתב האישום הינו אירוע חריג בחייו של המערער, יש לדעתי אף לשמוע את המתלוננת. לא נעלם מעיניי כי נעשו ניסיונות לאתרה, ללא הצלחה, ולפיכך, נותרה העובדה שהמתלוננת לא נשמעה.

7. הגם שהצעתי להותיר ההרשעה על כנה, דעתי היא כי בנסיבות הענישה שהוטלה על המערער מצדיקה את התערבותנו. מאחר ולמערער אין רישום פלילי כלשהו, ולנוכח התסקיר החיובי שהוגש, הנני מציעה לחבריי לשנות את תנאי המאסר על תנאי שהושת על המערער של ששה חודשים למשך שלוש שנים באופן שהמאסר על תנאי יתייחס אך לגבי עבירות אלימות שהן פשע, כמו כן, מציעה לחבריי לבטל את  עונש הקנס בסך 1,000 ש"ח שהוטל על המערער. ייתר רכיבי הענישה יישארו בעינם.

השופט י. שפסר:

מסכים אני עם חברי שבנסיבות העניין אין מקום להורות על ביטול ההרשעה. אני מסכים גם שאין המדובר בענישה חריגה, ובאופן עקרוני, לא נפלה כל שגגה מלפני בית המשפט קמא. עם זאת, עיון בחומר שהוגש לעיוננו לרבות בחוו"ד שירות המבחן, מותיר בעיני שאלות שאינן פתורות באשר למערכת היחסים נשוא ענייננו. לאמור יש להוסיף מחד, את אישיותו החיובית ללא ספק של המערער והיות האירוע חריג בכל קנה מידה שהוא לאורחות חייו, הערכה שקיבלה תימוכין הן מצד שירות המבחן, הן מצד שירותי הרווחה והן מצד בית המשפט לענייני משפחה באילת, אשר קבע את המשמורת על בתם המשותפת של הצדדים בידו דווקא (החלטתו מיום 2.5.10) ומאידך, העלמותה הלא ברורה של המתלוננת וניתוק הקשר להליך, לרבות העדר איתורה ע"י רשויות הרווחה ושירות המבחן.

בנסיבות אלה אני מצטרף לעמדתה של חברתי, השופטת אבידע בהצעתה לתקן את אופי המאסר המותנה ולבטל את הקנס הכספי.

השופט י. צלקובניק: